הרהורים על כאב

כאב זה דבר מתעתע מאוד.

קשה מאוד לקבוע סולם אובייקטיבי שיקבע מה נחשב לכאב 'חמור' ומה לכאב 'קל'. בעולם הרפואה כבר למדו שהסולם היחיד התקף הוא הסולם הסובייקטיבי של האדם ועל כן השאלה הנשאלת כשרוצים לדעת מה מידת הכאב של המטופל היא: כמה כואב לך בסולם של בין 1 ל 10. התשובה של המטופל לא יכולה לומר לנו כמה כאב 'אוביקטיבי' יש לו אבל אנחנו יכולים ללמוד מזה עד כמה הוא חושב שזה חמור, וזה בעצם הדבר היחיד שחשוב.

מחקרים מראים שהכאב הוא תגובה כימית במוח לגירוי פיזי, אבל עוצמת התגובה תלויה לא רק במחולל הגירוי ובעוצמתו, אלא גם בגורמים סביבתיים ופנימיים שאינם קשורים ישירות אליו כמו למשל המצב הנפשי של האדם, מידת עייפותו, השעה והמקום בהם הוא חווה את הכאב ועוד. הרבה פעמים, המחשבה על הכאב, הפחד ממנו והמחשבה המוקדמת עליו יכולים להגביר את עוצמת הכאב הנחווה.

גם תרבות היא גורם המשפיע על הכאב ועל צורת הביטוי שלו. חברות שמעריכות התנהגות מאופקת ושליטה עצמית יעודדו את אנשיהן לחרוק שיניים אל מול הכאב ולא להפגין אותו באופן גלוי. לרוב, מה שהתחיל כדרישה חברתית (גם אם בלתי מודעת), נטמע באדם והופך להיות חלק מסולם הערכים שלו עצמו, כך שגם בינו לבין עצמו, האדם ינסה להתייחס אל הכאב בביטול ולהפנים אותו.

החברה המערבית, לדעתי, היא חברה שמפחדת מכאב.

תעשיית תרופות שלמה קמה על מנת להפריד בין האדם ובין כאביו ולכל מצוקה יש פתרון. אנחנו כבר כל כך רגילים לזה, שכל כאב נפתר על ידי כדור או תרופה עד שקשה לדמיין מצב בו לא היה כזה דבר. אבל בעצם, כמעט בכל שנות קיומו של המין האנושי, ההתמודדות עם הכאב היתה בלתי נמנעת והיתה חלק ממעגל החיים.

ישנן עד היום תרבויות שהכאב הוא חלק בלתי נפרד מהיומיום שלהן. הן יודעות גם להשתמש בכאב ככלי מעצים. כמבחן לבגרותו של אדם, לאומץ ליבו וליכולת שלו לשלוט בעצמו ובסביבתו.

הלידה היא חוויה בה היחס שלנו לכאב יכול לבוא לידי ביטוי קיצוני.

הרבה נשים מגדירות את חווית הלידה כחווית כאב, וכך הלידה נתפסת בעיניהן.

ונראה לי שכאשר שתשעה חודשים האישה מתכוננת לכאב, מצפה לו, חושבת עליו ומפחדת ממנו, אין ספק שהוא יהווה באמת את החוויה המרכזית של הלידה שלה אם לא את כולה.

בנוסף, האישה מקבלת חיזוק לגישה הזו, הרואה בכאב הלידה את שיא כל השיאים, על ידי המדע, הרפואה ואנשי המקצוע שלקחו על עצמם למצוא, בעדיפות ראשונה, את הדרך ללדת ללא כאבים. כבר מאה שלמה החברה שלנו עסוקה בסוגייה הזו, והפתרונות שמצאה היו רבים ומגוונים: החל מהרדמה כללית וניתוח, דרך הפטידין (זריקת הטשטוש המפורסמת) וכלה באפידורל שהוא (עדיין) הצעקה האחרונה.

בספר "פחד, כאב וחברים אחרים" של אבי גרינברג, מצאתי התייחסות שונה ומאתגרת אל חווית הכאב.

הכאב שם הוא חבר. חבר הבא להתריע מפני סכנה, חבר שגורם לנו לצמוח, להיות טובים יותר, חזקים יותר.

חבר שמאפשר לנו להביא לידי ביטוי חלקים נסתרים באישיות שלנו. חבר שהופך אותנו לגיבורים.

הכאב מחייב אותנו לעשות שינוי...

אבל כמו בכל דבר, גם כאן, הבחירה כיצד להתייחס אליו נתונה בידי האדם.

ומה בלידה?

בדרך כלל, ביומיום, הכאב בא להתריע בפנינו שמשהו בגוף אינו תקין.

בלידה זה בדיוק להיפך- כל ציר הוא התכווצות של הרחם, כל התכווצות של הרחם דוחפת את התינוק עוד קצת החוצה, פותחת עוד טיפה את צוואר הרחם.

כל כאב הוא התקדמות, התחדשות, הישג.

כל כאב מביא אותנו קרוב יותר אל נוקדת הסיום שהיא ההתחלה של כל ההתחלות...

הכאב בלידה מופיע בגלים.

וכמו בים גם כאן יש שלוש דרכים להתמודד עם הגל הזה:

הראשונה היא לעמוד מולו, באשלייה של עוצמה וכוח (מכירים את אלו ששום דבר לא יזיז אותם מהמקום?) אבל אז, אם הגל חזק מאוד או אם יש באדם נקודת חולשה סמויה, הגל יטיח אותו אל הקרקע והאדם יתמוטט.

הדרך השניה היא לתת לגל לעבור מלמעלה. לצלול מתחתיו, אל השקט של המעמקים. לא לחוות אותו בכלל. זה בעצם מה שעושה לנו זריקת האפידורל...

הדרך השלישית והיפה ביותר, לטעמי, היא לחוות את הגל עד תומו: לא לברוח ממנו אלא להרפות אליו, לתת לו לשאת את הגוף הלאה אל מקום חדש ורחוק. להשתמש באנרגיה של הגל כדי להשיג משהו שבכוחנו בלבד לא היינו משיגים.

והגל הזה בסופו של דבר יביא אותנו אל החוף ...